נועם שבת

יועצת סתרים שתמיד מגיעה עם חיוך, חצי קריצה ובעיקר גאווה שעוד משהו היא הצליחה, ממקומה במרומים כשהיית איתנו כאן ילדה, היתה לי נטייה מעט מוגזמת לדרוש ממך לא מעט. לא דרישות הקשורות ללימודים, לסידור הבית או לכבוד ההורים. לא לא כאלו, בכלל לא. הדבר היחיד שהייתי מתעקשת איתך היה ואהבת לרעך כמוך. לא נדרשתי לכך הרבה כי ואהבת לרעך היה ערך עליון עבורך, אבל כשזה קרה הייתי מבקשת ממך בקונפליקטים או מריבות להתעלות. להגביה עוף, לראות מעבר לאופק, להבין את הצד השני, לחמול וגם כשאת צודקת לוותר. א

נועם שבת. תחתית. את יודעת ילדה שלי, יש רגעים שהכאב כל כך עמוק וקשה, בהם אני חושבת שהגעתי לתחתית וחושבת בתמימות שלא יכולה להיות תחתית נמוכה ממנה יותר, הגם שאני יודעת שתמיד שיש תחתית לתחתית ואני כל הזמן מחזיקה בראש שתמיד יכול להיות יותר גרוע. כלומר, להניח באותו המשפט הגעתי להכי גרוע שיש וגם לדעת שיש עוד יותר גרוע נדמה שזה תמצית חיינו – כלומר ההכרח המתבקש להחזיק את כל המורכבות הזו על הכתפיים ועל הלב שלנו. לדעת גם לחיות וגם למות, גם לחפש אור וגם לחיות באפלה, גם להיות בעצב עמוק וג

נועם שבת יא רבי. מה זו המציאות הזו? את יודעת ילדה שלי? כשאני פוקדת אזכרות או משפחות שכולות אחרות נדמה מבחוץ שיש שם איזה חיבור מאוד גדול ובתמונה הם נראים מלוכדים ומאוחדים סביב המוות של הבן או הבת האובדת. אני כמובן לא יודעת איפה עומד הפער בין מה שמצטלם טוב, לבין המציאות, אבל בכל מקרה אצלינו זה לא ככה – לא בתמונה הווירטואלית ולא במציאות. אם הייתי צריכה לתאר לך אותנו זה היה נראה יותר כמו משחק גוגו. מעין גוגו גדול במרכז כשכל אחד מושך את החוט לכיוון שלו לפי הצרכים שלו. המזל הוא שהח

נועם שבת 3, 5, 7 באוקטובר. 19 שנים וחודשיים אבא ויוביק סגרו את סדרת ימי ההולדת הדחוסה בחודשי הקיץ והסתיו של כולנו. זוגות זוגות התקבצו כל חודש מאמצע יולי ועד הקינוח של השניים המתוקים ב- 5 באוקטובר. זה די מתוק הזוגות האלו כי הם נולדו באותם חודשים ויצא ככה שהזוגות די דומים. שנתיים שהמספר 7, בוקר שמחת תורה הצטרף וטרף הכל. משהו כמו אמממ סיימתם לחגוג? עכשיו כל השנה עצב. מאז ואילך, לתמיד ביום של אבא יהיה היום שהורדתי אותך בפעם אחרונה באוגדה, חיבקתי אותך כל כך חזק כאילו לא הייתי אמור

נועם שבת רגע לפני כיפור. בעירבוביית השנתיים וללא מעברים בין אחת לשניה, כמו עיסת גחלים שורפת, עצרנו לשבריר שניה אבא ואני, ואבא החכם חכם שלך שלא מעט מהפעמים הוא גם צודק, אמר שאנחנו צריכים למצוא את הדרך לחיות חיים ששווה לחיות אותם. לא רק לנשום או לתפקד, אלא לחיות חיים ממש טובים כאלו, מתוקים, ראויים, בעלי ערך ומשמעות, חיים שאת ממש הכרת מקרוב. וכיון שאבא שלך גם ממש חכם וגם רוב הזמן צודק ובעיקר מזכיר לי אותך לעיתים בצורה כואבת, אז לגמרי הסכמתי איתו. אמרתי לו שהוא צודק ואני מבינה, ר

נועם שבת, כוח החיים וכח המוות. ילדה שלי, קמפיין גיוס ההמונים הסתיים שלשום בלילה. (כלומר פורמלית ימי הגיוס שהגדרנו הסתיימו, אבל הלינק פתוח להמשך תרומות שחשובות כל כך להמשך. כדאי ונחוץ להמשיך לתרום למי שטרם הספיק). בכל נים ונים הרגשתי שאת חלק ממנו. לא חלק ממנו, מובילה אותו. היו בו כל כך הרבה צירופי מקרים, חיבורים וכוכבים שאין אפשרות שלא. הרגשתי את האנרגיה שלך, את הרוח, את הדחיפה קדימה ואת זה שבכל יום שרציתי שיסתיים כבר, לחשת לי באוזן אמא - עוד קצת. עוד קצת אתם בכיוון הנכון. אלו

נועם שבת, העם שלנו. 7.10.23, 6:40 קרסה לי המדינה עת קיבלנו את התמונה שלך מהמיגונית בפיג'מה, יושבת מבוהלת וזועקת אלינו לעזרה. כתבת לנו שאת אוהבת אותנו, את לא יודעת אם תחיי ושזה מפחיד נורא. היית חיילת, תצפיתנית שהגיעה יומיים קודם לבסיס יחד עם חברותייך האהובות לירי ונעמה. בשעה 6:40 קרסה לי המדינה כששאלתי למה אתן יושבות ככה, למה אתן מתקשרות אלינו ולא אל המפקדים שלכן ולמה אתן לא יודעות מה לעשות במקרה של פשיטה לבסיס. לא כך דמיינתי שמתנהלת מערכת, לא כך. בדימיון התמים שלי חשבתי שאמור

נועם שבת, הַתִּקְוָה / נפתלי הרץ אימבר. נועם שלי, מאז שעזבת...אני לא שרה הַתִּקְוָה. עומדת קפוצת פה ולא מוכנה להתמודד עם המילים, המנגינה והמשמעות. נדמה, שאת הרבה מהכעס והזעם שלי, תעלתי להמנון. כל הזעם, התסכול והכעס שסומרות שערותי ממגוון המחדלים שהתרחשו כאן, התנקזו לשיר סמלי אחד. ממש מן ההתחלה, נשבעתי, שעד שאני לא רואה שינוי מגמה במה שקורה במדינה הזו, לא שרה, לא מזמזמת, לא ממלמלת. שתיקה רועמת הזועקת יותר מכל צעקה. ילדה שלי, היום אני מציינת את יום הולדתי. יום הולדת שני בלעדייך.

נועם שבת חלומות גדולים. בדרכי נועם – המרכז לשירות ציבורי. קמפיין למימון המונים. השתגעת לגמרי? תגידי, זה נראה לך סביר שנעלמת והשארת לנו את משימת חלומותייך? זה סביר מאוד בעיני ממיש. מי ימשיך אותי? הרי נכדים לא תראו ממני, גם לא חתן ולא כלום, אז לפחות תמשיכו את דרכי באיזו דרך שהאחים שלי יזכרו אותי בכל מיני תצורות. למה את חושבת שאני יכולה לשאת את התשובה הזו שלך? כי זה מה יש אמא. אני כבר לא נמצאת, הגוף מת, החלפתי תצורה. רק הרוח שלי נשארה. בואי נעצור כאן. אוקי? גם ככה התעוקה התשלטתה

נועם שבת, מה עושים עם האשמה הזו ועם רגשות שלא מבינים? את יודעת ילדה שלי, (כן אני יודעת ממיש, הייתי אתכם ברוחי כל הטיול), שבוע שעבר חזרנו מגרמניה. בזמן שהאחים שלך היה כל אחד במשלחת אחים שכולים (ידעת שיש דבר כזה?) כל אחד בארץ אחרת, קיפלנו את עצמינו אבא עופרי ואני להשלים עם גרמניה. כשחשבנו איפה כדאי לטייל בה, חיפשנו מקום מרוחק וקריר שטרם טיילנו בו בעבר בזמן שבארץ היה לוהט עד שפסי הרכבת נמסו. אבל כשנחתנו, לא יכולנו שלא לחשוב לשלב בנסיעה גם את דרזדן שהיא בדיוק בצד השני מהמתוכנן כט

נועם שבת. תני לי איזה פייט. חייבת איזו מריבה טובה איתך. נועמצ'וק, באחת מהשיחות עם מי מאחייך הם אמרו..אמא, אל תהפכי אותה לקדושה או למלאך, את זוכרת שגם רבתן מידי פעם כמו שבני אדם מתווכחים?. מה זוכרת? עניתי, הכי זוכרת, תביאו לי רק עוד איזה ויכוח, או מריבה איתה, הן סימן לחיים. ** ילדה שלי, בכל תחילתה של הרצאה, כשהתמונה שלך מוקרנת והקהל מתחיל להתיישב, אני מסתכלת אלייך ועלייך, מנסה להרגיש ולהבין אם הגעת איתי לחדר או שהפעם יש לך עיסוקים משלך ואת מוותרת על ההרצאה. כשכולם מתיישבים אני

נועם שבת, ונבחרת בחיים. נועמצוק שומעת? לא יודעת מהי השפה אצלכם שם (יש לכם שפה?), אבל כאן יש איזו סיסמא שאני מנסה לכדרר איתה כבר שנה ועשרה, מנסה להבין אותה במהותה: ו"בחרת בחיים". שלחתי מכתב לחיים.. שינסו להסביר לי קצת למה הם מתכוונים, כי אולי אני לא מבינה, ונדרשת כאן העמקה; תגידו חיים, אם כולם מדברים על "ובחרת בחיים", אז למה אני לא מצליחה להישאר במיטה כשאני כל כך תשושה וחלשה? אפילו שאני ממש רוצה לישון איזו שנה, לא מצליחה לי הבחירה. ותגידו חיים, למה אני לא מפסיקה לזוז בחוסר מנו

נועם שבת רעידת אדמה. ח' באב.                                                                                                                                                   נועם שלי, את יודעת, השבוע התרחשה רעידת אדמה בקמצטק'ה בעוצמה של 8.8 בסולם ריכטר שזה נחשב ממש ממש גבוה, כמעט כמו שלנו. ולמרות שהשבוע היה גדוש בדברים שאין סיכוי שהיו מתרחשים לפני שנעלמת ולא היה רגע אחד לנשום, בהפסקות הקצרות שהיו לי, כל שעניין אותי היה לקרוא על רעידת האדמה הזו ולהסתכל במפות. ניסיתי להבין מה

נועם שבת. היום יומהולדת. מחמל נפשי, אהבת חיי הנצחית, נועם שלי כותבת לך כי אין אותך, כותבת לך כי אין אותנו, מכתב של זכרון, מכתב של געגוע, מכתב של שגעון, מכתב של קינה, מכתב של אהבה. נועם הכל פה משוגע, חיילים מתים ומדממים, החטופים עדיין שבויים, העולם איבד את הדרך, ואין אותך, שתאמרי מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור הקול החזק, האמיץ, האומר, זה שתמיד היה למצפן. זה שהלך בראש המחנה. את שם ואנחנו כאן, געגוע שלא מפסיק לנסר, משתגעת משעותייך האחרונות שלא הייתי שם עבורך, שאף אחד לא היה שם

נועם שבת. טראומה. פוסטראומה. אני זוכרת ילדה שלי, שכשהייתי ילדה, לאלו שלא היו בדיוק "על הקווים" או קצת התפרעו יתר על המידה קראו מפגר, מטומטם או משוגע. זה שלא יכל להתרכז לא קיבל את התואר קשב וריכוז, זה שזרק כסאות ולא ידע מה לעשות ולאן לתעל את האנרגיות שלו לא קיבל את הכותרת היפראקטיבי, וזה שהיה עצוב קיצוני לא ידע שיש לו דכאון קליני, אמרו לו להתגבר. כשגדלתי הכל קיבל הקצנה לצד השני של המטוטלת.. בדיוק לפי חוקי הטבע כי כדי לייצר איזון נדרשת השוואת לחצים, והחלו אבחוני היתר וכך כמעט כ

נועם שבת אני מפחדת. מהשכחה. כיון שאני לא מצליחה ולא רוצה להפנים את העדרך ולמרות שאני מוסיפה את האותיות ז"ל לשמך כדי שלא אחייה באיזה אשליה או הזיה, רוב הזמן אני מדמיינת אותך בטיול, או בצבא או בכל כזה שנוסעים וחוזרים, והנה עוד קצת ואת חוזרת....אבל אז מגיע איזה ביעוט שחורך את המוח והלב ואין למי להתקשר כדי לשאול, נועם תזכירי לי? אני מפחדת. מהשכחה. ככל שהזמן חולף היום יום שלך בורח לי מבין האצבעות. סתם חיים של בית, של יומיום נעלמים ומתקיימת דמות שנבנית אט אט בהעדרך. אותם אזורים שהו

אם יש משהו שידעת לעשות בעוצמה חסרת תקדים זה להעניק אהבה. עשית את זה בכל דרך אפשרית. אהבה פיזית של חיבוקים ונשיקות, מעיכות וחיבוקים ועוד חיבוקים ובהמון דרכים יצירתיות – אהבה במילים, במכתבים, במחוות, במתנות, בעשייה למען – בכל דרך אפשרית נתת המון המון אהבה או כמו שבולו שלך אמר לי השבוע, בזה אי אפשר היה להתחרות איתך. במחברת שלך כתבת ש"לאנשים שאת אוהבת, תיהיי מוכנה להוריד את הירח בשבילם". זה נכון נועמצ'וק. חבל שהירח לא יכול להוריד אותך אלי. איזה פספוס. והיה לך מנהג יפה, כל כך כל כ

החלטות . שומעת ילדונת? זוכרת שאמרתי לך שמאז שנעלמת לנו לא הצלחנו להוציא מפינו שום החלטה גדולה כזו? נגיד: הבית הזה יהיה שמח/אנחנו בוחרים בחיים/אנחנו ניהיה מאושרים/לא ניתן לחמאס לנצח (כבר הפסדנו) /בוחרים באור ולא בבור וכל מיני משפטי השראה שהפכו עבורי לעיסה דביקה? זוכרת ממיש. אז זהו, שכבר 631 ימים חלפו (החטופים לא חזרו, המלחמה נמשכת) וזה לא השתנה. הכי רחוק שלנו היה שאנחנו לא נחרב לאחים שלך את החיים חוץ ממה שהחיים חרבו להם ואני חושבת שבזה אנחנו מצליחים לא רע. אנחנו מאפשרים להם לה

ילדה שלי. מאז שנעלמת יש בי מזה ומזה. לעיתים אני ממש בטוב. מרגישה קלילה ומרוכזת. זה מרגיש טוב ונעים. לפעמים אני ממש בטוב, זו הרגשה נוראית. אני שונאת אותה כל כך. מודאגת שלרגע אני בטוב. ילדה שלי. מאז שנעלמת יש בי מזה ומזה. לפעמים יש בי אזורי צמיחה ויצירה. מוציאה מים מן הסלע. הם מאוד משמחים אותי. הם גורמים לי להתרגש. לפעמים יש בי איזורי צמיחה ויצירה. מוציאה מים מן הסלע. אני כל כך מתעבת אותם. כועסת מיואשת. לא רוצה אותם. רוצה שאת תיהיי, ותו לא. ילדה שלי. מאז שנעלמת יש בי מזה ומזה.

ילדה שלי, כתבתי המון בשבוע החולף. תיארתי לי שלבטח את אחד המקטעים אניח כאן בפומבי, אבל אז המציאות המשובשת השתבשה שוב והעירה אותנו באמצע הלילה למציאות משובשת יותר. מרוב שיבוש כלום כבר לא נראה לי רלוונטי ונכנסתי לדום שתיקה. בין חמישי לשישי, בפעם הראשונה שהתעוררנו למציאות החדשה, בשבריר השניה הראשון בין שינה לערות בה הבנתי שיש סכנה איומה עברה בי לרגע המחשבה: "או סוף סוף אנחנו מתאחדים, סוף סוף אנחנו באים לפגוש אותך", אך מיד לאחר מכן נדרשתי לתפקד ולרוץ עם השלישיה לממ"ד, בדיוק כמו הפ